היסודות

המשקים החדשים שביקשו למכור את תוצרתם החקלאית בערים הגדולות, נתקלו בקשיים רבים בשנות ה-20 של המאה ה-20. הכפרים הגרמניים השכנים לערים, "הטמפלרים", כבר ביססו עצמם כספקי תוצרת איכותית, וגם תוצרת הכפרים הערביים היתה זמינה. בנוסף, ראו עצמם המשקים העבריים העצמאיים כמתחרים אלה באלה, והכשילו ניסיונות הדדיים לפריצת שווקים חדשים. הצרכנות היהודית בערים נתפסה כשייכת למשקים השכנים לה, ורק אם אלה מיצו בה את יכולת השיווק שלהם, יכלו משקים מרוחקים יותר לספק גם הם את תוצרתם.
בשנת 1921 הוחלט במועצת המשביר המרכזי להיענות לפניות משקים חקלאיים ולהקים מחלקות מיוחדות לשיווק תוצרתם, בכל הערים בהן פעל המשביר. מחלקות אלה נקראו בשם "המחלקה לתוצרת חקלאית שליד המשביר". תחילה עסקו המחלקות רק בשיווק חלב שתייה, ואת התוצרת האחרת שיווקו חברי המשקים בעצמם, כל אחד לחוג לקוחותיו. עם התרבות  
להמשך הכתבה>> 2 | 1 | 

התוצרת, ריבוי המשקים והתרחבות היקף השווקים, התברר כי "המשביר" אינו עומד בציפיות הייצוג של המשקים, וכי היותו ספק סחורות מצד אחד וקניין מהצד השני מקשה על המשקים בניהול כלכלתם. התסיסה כנגד "המשביר" גברה, ובאספת "המשביר" בשנת 1924 העלו נציגי המשקים דרישה להקמת מוסד קואופרטיבי לשיווק תוצרת חקלאית בלבד.
בסוף השנה הוזמן אליעזר יפה, מחולל רעיון המושבים וממייסדי נהלל, לנהל את המחלקה לתוצרת חקלאית, ולנסות להרגיע את התסיסה הנמשכת. בשנתיים הבאות התקיימו דיונים על אופיו הרצוי של הארגון, ובועידת "המשביר" בספטמבר 1926 אושרה ההחלטה על הפרדת המחלקות לתוצרת חקלאית מ"המשביר". החלטה זו היתה ציון דרך נוסף בדרך לעצמאותה של תנובה. 
2 | 1 |